החלטה בתיק בש"פ 1416/13

1.        בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים במסגרת מ"ת 34444-11-12 מיום 21.1.2013 (השופט מ' י' הכהן), המורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.        נגד העורר ושבעה נוספים (להלן: הנאשמים האחרים) הוגש ביום 19.11.2012 כתב אישום המייחס להם קשירת קשר ליידות בקבוקי תבערה, זיקוקין ואבנים לעבר כוחות הביטחון.

3.        על פי המתואר בכתב האישום, ביום 14.9.2012 התרחשה בסמוך למחסום בכניסה למחנה הפליטים שועפט התפרעות אלימה שבה השתתפו כ-30 צעירים רעולי פנים - ובהם, על פי הנטען, העורר והנאשמים האחרים. במהלך ההתפרעות יידו משתתפיה בקבוקי תבערה, בקבוקי צבע, זיקוקים ואבנים לעבר עמדה בכניסה למחנה הפליטים (להלן: העמדה), שאוישה באותה עת על ידי שוטר (להלן: השוטר).  בהמשך הם השליכו צמיג בוער לעבר הגדר המקיפה את העמדה, וזו נדלקה. כאשר כוחות ביטחון הגיעו למקום וביקשו לחלץ את השוטר יודו אבנים גם לעברם. כתב האישום ייחס לחלק מהנאשמים, אך לא לעורר עצמו, ביצוע של פעולות ספציפיות במהלך ההתפרעות. עם זאת, מכלול העבירות שבכתב האישום יוחסו לכלל הנאשמים כמבצעים בצוותא (למעט עבירה נוספת של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה שיוחסה רק לנאשם 1).

4.        בגין כל האמור, יוחסו לעורר ולנאשמים האחרים עבירות של קשירת קשר לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ייצור נשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(2) לחוק העונשין; הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין; ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 274(1) ו-274(2) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; והתפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

5.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים של העורר. בבקשה נטען כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו, המבוססות על הפללתו באמצעות הודעות שמסרו שניים מהנאשמים האחרים,  איימן דעג'נה (להלן: איימן) ומחמד סלאח (להלן: מחמד), ובהן תואר המשיב כמי שיידה אבנים במהלך ההתפרעות. עוד נטען שהעבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) ולפי סעיף 21(ג)(4) לחוק זה.  בקשה נפרדת למעצרם עד תום ההליכים של הנאשמים האחרים הוגשה גם כן.

6.        בקשת המעצר בעניינם של הנאשמים האחרים נדונה בפני בית המשפט המחוזי (השופט ר' כרמל, מ"ת 20889-11-12) ביום 15.11.2012. בהחלטתו מיום 19.11.2012 בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינם של שלושה מהנאשמים, שהינם קטינים. בהמשך, לאחר שתסקירי המעצר בעניינם של נאשמים אלה הוגשו, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם עד תום ההליכים. באשר ליתר הנאשמים, נקבע כי אמנם מדובר בנאשמים צעירים נעדרי הרשעות קודמות, אך המעשים החמורים המיוחסים להם מעידים על קיומה של "מסוכנות אינהרנטית", ועל כך שלא ניתן ליתן בהם אמון לצורך שקילתה של חלופת מעצר. לגבי נאשמים אלו הורה בית המשפט על מעצרם עד תום ההליכים.

7.        עניינו של העורר נדון בפני בית המשפט קמא ביום  22.11.2012. העורר, אשר הכחיש את המיוחס לו וטען כי כלל לא היה במקום, חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגדו, תוך שהוא מצביע על סתירות ותמיהות שונות בהודעותיהם של איימן ומחמד. לחילופין, הוא טען כי לנוכח עוצמתן המוחלשת של הראיות הלכאוריות ונתוניו האישיים יש הצדקה להפנות את עניינו לשירות המבחן על מנת לשקול את שחרורו לחלופת מעצר. ביום 2.12.2012 בית המשפט קמא הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, לאחר שקבע כי קיימת בעניינו תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לו, וכי עבירות אלו מקימות נגדו עילת מעצר. באשר לסתירות בהודעותיהם של איימן ומחמד, בית המשפט קמא קבע כי אין מדובר בסתירות גלויות וקיצוניות מן הסוג המכרסם באופן ממשי בתשתית הראייתית הלכאורית, וכי מכל מקום ההודעות תואמות זו את זו לעניין עצם השתתפותו של העורר באירוע ולגבי החלק שנטל בו. בית המשפט קמא הוסיף וקבע שאין מקום להפריד בין התפקיד שמילא העורר (אשר על-פי הודעותיהם של איימן ומחמד כלל רק יידוי אבנים) לבין האירוע בכללותו (אשר כלל, כאמור, גם הצתה ויידוי בקבוקי תבערה). בית המשפט קמא הוסיף וקבע שהמעשים המיוחסים למשיב מלמדים על מסוכנות ברמה גבוהה ביותר,  ואילו העובדה שמעשים אלו בוצעו לרקע לאומני מוסיפה נופך של חומרה ושוללת את האפשרות לתת במשיב אמון ולשחררו לחלופת מעצר, חרף גילו הצעיר, רקעו החיובי (אף מן ההיבט של השתתפותו במיזמים משותפים לבני נוער יהודים וערבים) ועברו הפלילי הנקי.

8.        מהון להון, אחד מן הנאשמים הבגירים האחרים, אמיר דיבס (להלן: אמיר), ערר על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים ועררו התקבל על-ידי השופט י' דנציגר ביום 29.11.2012, אשר הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו, מבלי לנקוט עמדה באשר להחלטה שתתקבל משיוגש תסקיר כאמור (בש"פ 8441/12).

9.        ביום 10.12.2012, לאחר שנודעה לו החלטתו של השופט דנציגר, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים, ובגדרה ביקש כי בית המשפט קמא יורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. הבקשה לעיון חוזר נדונה בפני בית המשפט קמא ביום 11.21.2012, ועל רקע הדמיון בין נתוניהם האישיים של העורר ושל אמיר, ובהסכמתה של המשיבה, החליט בית המשפט קמא על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

10.      תסקיר המעצר בעניינו של העורר מיום 9.1.2013 היה חיובי ביותר. התסקיר תיאר את העורר כ"בחור צעיר, ללא עבר פלילי, אשר מגלה יציבות במספר מישורים בחייו". עלה ממנו שהעורר, שהוא תושב כבן 20 של מחנה הפליטים שועפט, מטופל ביחידה לקידום נוער בעיריית ירושלים ומשתף פעולה באופן מלא עם ההליך הטיפולי, תוך הבעת רצון עז להתפתח ולהתקדם בחייו. העורר אף השתתף בעבר במספר פרויקטים ספורטיביים וחברתיים שמטרתם לקדם דו-קיום יהודי-ערבי, ושירות המבחן העריך כי הוא מצוי בקונפליקט זהות, כאשר מחד גיסא הוא רוצה להרגיש שייך לחברה המיידית שבקרבה הוא חי, ומאידך גיסא הוא מבקש להשתלב גם במסגרות העבודה, הלימודים והטיפול של מדינת ישראל. שירות המבחן התרשם כי "לא מדובר באדם בעל דפוסים שוליים מגובשים", אלא במי שיש לו יכולת להיענות לגורמי סמכות וטיפול, ועל כן העריך את הסיכון להישנות העבירה כנמוך. נוכח האמור, שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר בית מלא בפיקוח הוריו, אשר לגביהם הוא התרשם ש"מדובר באנשים אחראיים, אשר הציגו גישה נורמטיבית וסמכותית ביחס למצבו של מוחמד [העורר - ד.ב.א.], המבינים את המחויבות שבתפקיד הפיקוח ולהערכתנו ביכולתם להוות עבורו גורם סמכותי, מציב גבולות ברורים ומצמצם סיכון".

11.      בהחלטתו מיום 21.1.2013 החליט בית המשפט קמא לדחות את המלצתו של שירות המבחן, ולהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קמא הדגיש כי אין מדובר באירוע "רגיל" של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה בעקבות התלהטות רוחות, אלא בפעולה מתוכננת מראש, שהייתה עלולה להסתיים באופן קטלני. השתתפותו לכאורה של העורר באירוע, קבע בית המשפט קמא, מלמדת על מסוכנות ברמה גבוהה, וחרף רקעו החיובי קשה להאמין כי חלופת מעצר כלשהי תאיין את מסוכנותו, ולא כל שכן כאשר החלופה המוצעת נמצאת בלבו של מחנה הפליטים שבו התרחש האירוע. בית המשפט הוסיף וציין בהחלטתו כי אף בעניינו של אמיר התקבלה בסופו של דבר החלטה לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו, חרף המלצותיו החיוביות של שירות המבחן.

12.      הערר שלפניי מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט קמא מיום 21.1.2013, ובגדרו מועלות שתי טענות מרכזיות. ראשית, העורר חזר וטען כי חולשתן של הראיות לכאורה בעניינו תומכת בשחרורו לחלופת מעצר. לטענתו, הראיות לא מאפשרות לבסס את נוכחותו במקום, וככל שהן מאפשרות זאת - ניתן ללמוד מהן כי חלקו באירוע הסתכם ביידוי אבנים, וכי הוא לא נטל חלק בפעולות מסוכנות וחמורות יותר. שנית, העורר סבור כי הערכת המסוכנות הנמוכה בעניינו והתרשמותו החיובית של שירות המבחן מחלופת המעצר המוצעת מצדיקות את שחרורו לחלופת מעצר.

13.      המדינה התנגדה באופן נחרץ לשחרורו של העורר לחלופת מעצר - בהצביעה על שתי החלטות שניתנו בבית משפט זה בעניינם של שני נאשמים אחרים באותה פרשה - אמיר, שעניינו כבר נזכר לעיל (בש"פ 748/13, השופטת א' חיות) ואחד מן הנאשמים הקטינים (בש"פ 9198/12 השופטת ע' ארבל) - החלטות שדחו את העררים שהגישו נאשמים אלו והורו על המשך מעצרם עד תום ההליכים. לחלופין, התנגדה המדינה לשחרורו של העורר לחלופת מעצר בביתו, בשל קרבתו למקום ההתרחשות שעליה נסב כתב האישום.

14.      לאחר ששקלתי את הדברים, החלטתי כי נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות לשחררו לחלופת מעצר. אכן, כתב האישום שהוגש נגד העורר (והנאשמים האחרים) נסב על אירוע שלא ניתן להגזים בחומרתו, ועובדה זו באה לידי ביטוי בהחלטות המעצרים שהתקבלו בעניינם של הנאשמים האחרים. עם זאת, אני סבורה שיש לתת משקל להצטברות יוצאת דופן של נסיבות המאפשרות לנטות בעניינו של העורר לקולא. כפי שצוין, לא זו בלבד שהעורר הוא נעדר עבר פלילי ושהמעורבות המיוחסת לו באירועים איננה של מי שמילא בהם תפקיד מרכזי, אלא שעברו, תפקודו הנורמטיבי בזיקה למסגרות ישראליות והערכת המסוכנות הנמוכה בעניינו מאפשרים לתת בו אמון. עניינו אף ניתן להבחנה בבירור מן הנסיבות שעמדו ביסוד ההחלטות בעניינם של הנאשמים האחרים - הנאשם הקטין שעניינו נדון בבש"פ 9198/12 היה בעל עבר פלילי רלוונטי, יוחסה לו מעורבות ישירה בייצור בקבוקי תבערה ואספקתם, ושירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו; אמיר שעניינו נדון בבש"פ 748/13 נטל חלק בצילום האירוע, פעולה המעידה לכאורה על מעורבות בתכנון המוקדם, ובנוסף לכך הערכת המסוכנות שלו הוגדרה כנמוכה-בינונית, ולא רק כנמוכה בלבד כמו בעניינו של העורר.

15.      הקושי העיקרי במקרה זה נוגע לכך שחלופת המעצר המוצעת היא בביתו של העורר הנמצא במחנה שועפט. שירות המבחן התרשם ממחויבותם ואחריותם של הורי העורר, כך שהקושי נוגע למיקומו במרחב של הבית - ביחס למקום שבו נעברו לכאורה העבירות המיוחסות לעורר. זהו אכן קושי, אך לא טעם לפסילה על הסף של החלופה המוצעת בשים לב למכלול נסיבות העניין. בית המשפט קמא לא בחן למעשה את חלופת המעצר המוצעת לגופה, מאחר שסבר כי אין חלופת מעצר שיש בה כדי להפיג את מסוכנותו של העורר. כאמור, אינני סבורה שאלו הם פני הדברים. בנסיבות אלה, עניינו של העורר יושב לבית המשפט קמא על מנת שזה יבחן את חלופת המעצר המוצעת לגופה, תוך ייחוס משקל גם לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של העורר.

16.      אשר על כן, הערר מתקבל במובן זה שבית המשפט קמא ידון בחלופת המעצר המוצעת ויבחן האם יש בה כדי לקיים את תכלית המעצר, הכול על יסוד ההנחה כי מידת המסוכנות הנשקפת מהעורר בנסיבות העניין אינה מונעת, באופן עקרוני, את שחרורו לחלופה מתאימה.

           ניתנה היום, י"ח באדר התשע"ג (28.2.2013).